תנועת קדימה משתמשת בטרמינולוגיה שמאלית של שתי מדינות לשתי עמים, על מנת לפנות לאלקטורט השמאלי שלה, ובטרמינולוגית חד צדדיות ובסכנת הדמוגרפיה על מנת לפנות לאלקטורט ימני. בכך היא מנסה להציג עמדות מרכזיות.
האבסורד הוא כי גם אחד הסימנים הימניים ביותר במפה הפוליטית – אביגדור ליברמן היה יכול להשתמש באותה טרמינולוגיה. תוכנית חילופי שטחים ואוכלוסיות שלו אכן מעצבת גבולות קבע למדינה, יוצרת דה פקטו שתי מדינות לשני עמים נוטלת את גורלנו בידינו, ויוצרת רוב יהודי במדינה.
האלוהים נמצא בפרטים. הסכמה בינלאומית ופלסתינאית כרוכה בכך שהמתווה יהיה קרוב ככל האפשר לגבולות 67 תוואי הגדר העכשווי יכול להיות נקודת מוצא למתווה כזה. הבעייה המרכזית היא שבשל מערכת הבחירות, ובשל האופן בה בוצעה ההתנתקות לא נערך דיון אמיתי בציבור לגבי מהות הגבולות אליהם אנו שואפים, וכן על צורת פינוי הישובים
השינוי הגדול שהוביל אריק שרון היה ההכרה של המחנה הלאומי כי אין ערך חיובי בהמשך הכיבוש. כתוצאה מכך, גם מחנה השלום שמחכה כבר 30 שנה לסיום הכיבוש, וגם מחנה קדימה מנסים להציג מציגים מצג שווא כי קיימת נוסחת קסם לפתרון מהיר.
על מדינת ישראל ליצר תוכנית רב שנתית ומפה שתוכל להתאים לסיום הכיבוש בצורה מושכלת הן באמצעות משא ומתן והן בצורה חד צדדית.
תוכנית אולמרט שפורסמה אתמול בהארץ הגורסת כי השלב הראשון צריך להיות גיבוש קואליציה בינלאומית לפינוי חד צדדי בהקדם האפשרי היא בדיוק ההיפך מזה. הסדר הכרונולוגי של פעילויות הממשלה לעניות דעתי אמור להיות כדילקמן:
הפעולות המידיות:
האצת בניית הגדר והצבת יעד ברור לסיום תוך שנה
הקפאת כל התקציבים לישובים מעבר לקווי 67 ולבניה נוספת בהם
הורדת המאחזים הבלתי חוקיים
חקיקה של שני מסלולי פינוי-פיצוי:
מסלול אישי הנותן פיצויים כספיים מוגדלים לכל מי שמעוניין להעתיק מגוריו ועסקיו באופן מידי ללא תלות בקהילה ויאפשר לכל אחד לעבור לכל ישוב שיחפוץ אולם בכך לוותר על כל פתרון אחר. והחלה מידית של מסלול זה על כל ההתנחלויות מעבר לגדר
.מסלול קהילתי, אשר נותן אפשרות לקהילות או ישובים להמשיך בחיים קהילתיים בישובים חדשים שיוקמו עבורם במיוחד. לאחר שיתחיבו לעבור לישובים אלו. יקבע תאריך יעד אשר עד אליו יצטרכו הקהילות להגיש את רצונם. מי שלא יגש כקהילה, יעבור למסלול האישי
תוך כדי ההמתנה למסלול הקהילתי, יש להכין תשתיות לבינוי של מטרופולין חדש באזור הגליל או הנגב.
בינוי מסיבי בעידוד השקעות ממשלתיות של המטרופולין החדש תוך שימת דגש על יצירת מקומות תעסוקה ושטחי מסחר באזור הנ"ל.
כל התהליכים הללו יארכו במקרה הטוב שנתיים-שלוש. לא יהיה פינוי התנחלויות בשנתיים הללו.
מאידך לא יהיה צורך להשתמש בתוכניות זמניות כמו הקראווילות ובאילתורים כמו חוף ניצנים
בין אם יקבל החמס את דרישות ישראל ובין אם לאו, ניתן להניח כי בשנתיים שלוש אלו יהיו שינוים בזירה הפלסטינית. אם מדובר בהתחזקות הפתח\התנועות הלאומיות על חשבון האיסלמיסטים , אם מדובר בריכוך עמדות של החמאס, ולחלופין אם מדובר בהקצנה. בתקופה הנידונה יש להעביר לרשות את כספי מעטפת המכס, אולם יש להתעקש על העברת כספים ארופאים ואמריקאים רק באמצעות אירגוני הסעד של האו"ם.וכן יש ליצר תמריצים לנורמליזציה על ידי הסכמי סחר עם הקהילה העסקית ברשות שתאפשר התנתקות כלכלית של תלות המשק הישראלי בכח העבודה והשבח"ים, ושל המשק הפלסתיני בסחורות מישראל.
בתום התקופה:
במידה ויש נכונות להידברות יש לחתור להסכם קבע או ביניים ולפנות את הישובים.
במידה ואין יכולת להדברות יש לפנות את הישובים ולהיערך לנוכחות צבאית מינימלית (הגנתית) מחוץ לערים ולצירים וללא מחסומים ולנסות לתאם את סיום הכיבוש בחסות האו"ם או כח של ארה"ב או נאט"ו.
היתרון העיקרי בביצוע תוכנית כזו הוא האופציה לשינויים עקב השינויים ברשות, ושינויים גיאופוליטיים כמו יציאת כוחות מעיראק ואפגניסטן
הדרישה הרלוונטית מהקהילה הבינלאומית צריכה להיות סיוע כספי\ערבויות לפינוי ההתנחלויות וסיוע לעקורים ממפה מוגדרת – תוואי הגדר. בתמורה להבטחת הפינוי עד 2010. גישה ריאליסטית כזאת לא רק שתאפשר גמישות אלא גם תיצור תנופת פיתוח בישראל ותקד'ם את הכלכלה הישראלית
,
