הסימפטום של הבלוגים הלא רלוונטיים הוא קשה ומפגין את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית

קראתי את הפוסט של פיגו באנקדוטות והרגשתי כי במובנים רבים הוא מבטא את התחושה שלי בשבוע האחרון, למרות שבמובנים אחרים לא. אין ספק ששבוע של מאורעות קשים בעזה, ופניקה בשדרות לא הצליחו לחדור את בועת הבלוגוספריה והתוכן העצמאי ברשת שהיתה מרוכזת בטרגדיה הפרטית שלה ושל רפונדזל.

הסימפטום של הבלוגים הלא רלוונטיים הוא קשה מפגין את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית. פוליטינט נפתח כהבטחה הגדולה של השיח הפוליטי ברשת הישראלית אולם ניתן לראות בברור כי מאז הבחירות יש ירידה דרמטית בכמות ואף בתוכנם ועומקם של המאמרים שם. חולשת החברה האזרחית מתבטאת בכך שהיא מעדיפה לחיות בדמוקטטורה, דמוקרטיה שבה רק הבחירות מעניינות אותה.

אשר לשאלות עליהן דיבר פיגו אותי מעניינות מספר שעולות ממאמרו של עמוס הראל בהארץ היום:

אני אכן מודה לו על שניסה לעשות סדר בנהלי הסיכול הממוקד העכשווים אולם השאלה הראשונה שמתבקשת היא מדוע עתה ולא כאשר התבצע השינוי בנהלים? האין זה מתפקידו של הכתב הצבאי לדווח לנו על עניינים כאלו?

עמוס הראל מונה שלוש סוגי פעולות:

הדיון הציבורי בפעילות האווירית מלווה בבלבול מושגים. בפועל, קיימים שלושה סוגים שונים של תקיפות: התנקשויות (בשמן המכובס "סיכול ממוקד"), הפצצות מן האוויר של יעדים הקשורים לטרור (כמו מחרטות לייצור אמצעי לחימה ובסיסי אימונים) ו"יירוט" חוליות טרור (לרוב, של משגרי רקטות "קסאם") בדרכן לפיגוע או מיד לאחריו

ומציין את שיטת האישור שלהם והמודיעין עליהם:

מבצעי ההתנקשויות מנוהלים במשותף מתל אביב, משני חמ"לים מקבילים: האחד של המטכ"ל וחיל אוויר, השני של השב"כ. בחודשים האחרונים חל שינוי בניהול שני סוגי התקיפות האחרים. בפיקוד הדרום הוקם חמ"ל, המרכז את רוב מבצעי הפגיעה בחוליות וחלק מתקיפות הבסיסים והמחרטות.

הפעולות המתוכננות זמן רב מראש (בעיקר מהסוג הראשון) מצריכות הליך אישורים מורכב ומוסדר, שמסתיים אצל ראש הממשלה ושר הביטחון. כדי לאשר יעד להתנקשות או לתקיפה, נעשית עבודה משותפת של השב"כ וצה"ל, המרכזים עליו מידע. לאחר קבלת האישור, עובר תהליך התכנון לפסים מעשיים יותר. לעומת זאת, החלטה על יירוט חוליה היא לרוב מיידית והאישור לה יכול להתקבל בידי דרג צבאי בלבד (למשל, על-ידי אלוף הפיקוד) בגלל הדחיפות הרבה המלווה אותה.

השאלות המידיות האולות הן: מאז נערך דיון בציבור הישראלי בסוגיית "מיהו בן מוות" הורחבו הקריטריונים, מדוע לא הובא הדבר לידיעת הציבור ונערךדיון ציבורי בנושא?

פעולות מהסוג השני, של תקיפת מחנה אימונים או מחרטות הם בעלות השלכות מדיניות נרחבות (איזה פלג תוקפים) מדוע האישור של פעולות אלו אינו מחויב אישור של הדרג המדיני?.

כאשר אני מתקין שידרוג לתוכנה במחשב ומגלה כי יציבותה של המערכת קרסה בין הדברים הראשונים שאעשה יהיה לעשות
rollback

למצב המקורי. מדוע לא מתבצעת חזרה למצב המקורי לפני הקמת החמ"ל בפיקוד דרום?

העלייה במספר הנפגעים, שבצה"ל מייחסים אותה כרגע בעיקר לצירוף מקרים, נובעת כנראה מהאצת קצב הפעולות ברצועה

מספר נפילות הקסמים עלה בדרמטיות לבערך 30 ביום לאחר חיסול אבו סמהדנה. מרגע המקרה בחוף דוגית עם משפחת רליה, במשך שתי יממות, ירד המספר לפחות מ 15לערך ללא כל ביצוע

סיכולים מצד צה"ל בעיקבות טקטיקת ההבלגה של פרץ. אם התחדשות הסיכולים לא המשיך המספר לרדת . הירידה הדרסטית הנוספת לרמה של לערך 5 קסמים ליממה הגיעה לאחר האיומים על מנהיגות החמס. מדיניות הסיכולים שהמשיכה לא תרמה לעוד ירידה נוספת. מדוע צה"ל באופן כה קטגורי טוען כי מדיניות הסיכולים מצליחה ומונעת קסאמים? האם לא יתכן שצימצום קצב הפעילות ישמור על אותה רמת הגנה וימנע את העלייה במספר הנפגעים?

 

כפי שאתם רואים רוב השאלות שלי הן טקטיות, אסטרטגיות, פוליטיות ומדינות. הן אינן שאלות מ וסריות וכאן אולי ההתנגדות הגדולה ביותר שלי לפיגו. שימוש בדיון המוסרי הוא הדיון הקל ביותר להדיפה ושלילה. האבסורד שאליו נקלעה המפלגה הדמוקרטית בארה"ב כשגילתה ב 2004 כי הצבעה מוסרית בעיני ההמון היא הצבעה עבור בוש מעיד על כך

גם בישראל חולשתו של הטיעון המוסרי תבליח במהירה מאנשים שיטענו כי המוסר היהודי דוגל בעין תחת עין, שופך דם האדם באדם דמו ישפך וישליכו משפטים כאלו על ההרג בעזה.או לחלופין יצביעו על עיראק ויטענו כי אנחנו הרבה יותר מוסריים מהאמריקאים. לא טרחתי להתעמק אבל הנה – כבר נציג המוסר היהודי התורן הרב מאלון שבות ישראל רוזן טוען כי זה אקט מוסרי .

.

גם לנושא השאלות בלבד כאמצעי להעלאת הדיון לסדר הציבורי איני מסכים עם פיגו. ההצלחה הגדולה של התחקיר של שלומי אלדר בהעלאת הדיון לסדר היום הציבורי היתה לא בשאלת שאלות סתמית אלא בהעלאת תסריט חלופי לכאורה בו צה"ל כן אחראי וכן מטייח עובדות. בכך הוא העביר את צה"ל למגננה אשר גרמה לו לחשוף מקסימום מידע על האירוע

אין זה כלל משנה עם התסריט ששלומי אלדר הציג כחלופי אמיתי או לא, עצם קיומו תרם להעשרת השיח הציבורי. דבר שמאוד דומה לפרשת אילנה דיין ווידוא ההריגה בילדה.

.