Archive for the ‘אישי’ Category

על השתיקה

August 27, 2006

מספר מקוראי “הבלוף הדמוקרטי” שאלו אותי מדוע לא כתבתי זמן רב בבלוג.

למעט הקוראים הללו אני חייב תשובה, הן לא הודעתי על פרישה או אפילו חופשה. למען האמת מבחינה רגשית ואישית אני עדיין מחובר למלחמה ההיא, הרי עדיין לא כל החיילים יצאו מלבנון כולל אנשים שאני מכיר אישית.

את הסיבות לשתיקה כרגיל ניתן למצוא בעבר.

 

ב 22.6 כתבתי את הפוסט הסימפטום של הבלוגים הבלתי רלוונטיים הוא קשה ומפגין את חולשתה של החברה האזרחית הישראלית הפוסט שעסק בנושא ההתנגדות לסיכולים הממוקדים שם דגש על המישור הפוליטי, אסטרטגי, טקטי ומדיני ומעט להתייחס לפן המוסרי. בין היתר הוא העלה את הטענה כי הדיון במישור המוסרי יהיה הקל ביותר לקיעקוע, בגלל תפיסות אקדמיות ועממיות שונות של מוסר

הפוסט הנ”ל הגיב תגובה נזעמת של “הכוסית בעלת אובססית שואה” בשם הדיון המוסרי הוא הקל ביותר להדיפה?? שאף טרחה לצטט את התיזה שלה בנושא

בדיון שקיימתי אימה בטוקבקים אצלה חשפתי קצת את תפיסת העולם שלי

מעולם לא טענתי כי הטיעון המוסרי אינו ראוי. אני מאמין כי יתכן ותפיסת המוסר שלי אינה רחוקה בהרבה משלך. אינני רהוט וצלול כמוך, ולעיתים רבות אני מתחבט האם צעד כזה או אחר שאני עושה הינו מוסרי. לכן קשה לי להגדיר את עצמי כאחד מאבירי המוסר ולהרשות לעצמי להטיף בשמו. התחבטות אקסיסטנציאליסטית היא מהותית עבורי. וכנראה בשל כך אין בי את העוצמה האינטלקטואלית והנפשית לנפנף בהינף יד את רמון, או את הימין השמרני.
[…]

דיון במישור הטקטי, האסטרטגי, הפוליטי או המדיני מחייב להגדיר מטרה (למשל שלום), ודרך להשגת המטרה.(למשל משא ומתן או חיסולים). דיון במונחים אלו נותן יכולת למדוד את האפשרות להשגת המטרה באמצעות הדרך, ואת ההתאמה בין הדרך למטרה.
אני מעריץ אנשים כמוך שיכולים להסתכל לכל אחד בלבן של העין ולקיים דיון מוסרי. חוששני כי אני איני מסוגל, ולכן אני בוחר לנסות לשכנע אנשים שהזוועות שמתרחשות בעזה הם בניגוד גמור למאווים שלהם

בהמשך הדיון הציגה “הכוסית בעלת אובססית שואה” נקודה חשובה מאוד חשיבותו של המוסר בהצבת קווים אדומים. (וגם המליצה לי לחזור בי מהשקפת עולם הקרובה לאקזיסטנציאליזם ולעבור למטריאליזם טהור) כי אקזיסטנציאליזם נוטה לשתק את האדם, והמטריאליזם נותן לו תקיפות או בלשונה.

אה, ושכחתי לציין. אקסיזטנציאליזם זה לא משהו. תעבור למטריאליזם, יצאו לך אחלה פוסטים תקיפים

דיון בנושאי מוסר לא מגדיר אולי מטרה, אבל הוא מגדיר קווים אדומים בדרך להשגת כל המטרות האחרות. נראה לי שזה חשוב באותה מידה, בעיקר לנוכח העובדה שלעיתים חציית הקווים האדומים האלו הופכת את המטרה לריקה מתוכן.

את נושא קווים האדומים קיבלתי ללא עוררין. אבל השקפת עולם אקזיסטנציאליסטית היא קשה מאוד לשינוי, במיוחד לאור העובדה שבהרבה פעמים היא “מתלבשת” על אופי מתחבט.

 

ב 7.8 כתבתי פוסט שכותרתו “הנראטיב הישראלי זקוק לריענון דחוף, תוך כדי תנועה כמו שאומרים הגנרלים”

הפוסט פתח במשפט

מול עינינו אמור להשתנות הנראטיב הישראלי של “הטובים לטייס”, “יפי הבלורית והתואר” ,”תנו לצה”ל לנצח” והעיתונות הישראלית מנסה לכאורה לבלום את השינוי .אני מבין את החשש מפני דמורליזציה של הכוחות הלוחמים אולם, ישל לכך גבול

ההמשך היה קשה יותר. ב 8.8 יום למחרת, בעת פירסום הפוסט על אמיל חביבי עברתי שנית על הפוסט הנ”ל, והזדעדעזתי מעצמי כי הוא חצה קו אדום מוסרי שלי. הזדרזתי והסרתי אותו מהבלוג.

 

מאז, אם כי מצאתי לנכון מדי פעם לשאול שאלות בבלוגים אחרים ואף ליטול חלק בעבודה שחורה, וכן להתנדב פיזית במשימות הקשורות לכשל המוסרי שלי, בוקר בוקר קמתי, והלינקים הראשונים שגלשתי אליהם היו צ’פחה בעורף, ו שורות ,שורות בבלוג יוצאת מארון הקודש של “אישתו של”.וברקע שיקשוק הרוטורים של מסוקי הקוברה המגיעים מתוככי לבנון והם כאילו לועגים לי, נכשלת מוסרית

 

התהייה העיקרית שלי היתה האם העובדה שנכשלתי מוסרית בפוסט בו עברתי על קווים אדומים מקרינה על זכותי להיות שופר של עצמי ודעותי ב”בלוף הדמוקרטי” .אז לא,עברתי מחדש על כל הפוסטים, ומלבד אותו פוסט אומלל של ה 7.8 אינני מצטער על כתיבתי ב”בלוף הדמוקרטי”. ואחזור לכתוב כבר בימים או בשעות הקרובות. השתתקתי, הן בגלל נטיות אופי והן בגלל תפיסת העולם הבסיסית, של התחבטות מתמדת. אבל לפחות לקוראים מעטים הקול שלי יכול להיות מעניין.

 

וסליחה מכל הקוראים שיצא להם לקרוא את הפוסט “המשתק” ונפגעו ממנו.