Archive for the ‘מלחמה’ Category

עת ללחום ועת להפסיק את האש

July 16, 2006

תגובתה של ישראל להכרזה האמיצה של פואד סניורה על בקשה להפסקת אש בינלאומית ולפריסת כחות צבא לבנון בסיוע האו”ם בדרום המדינה אינה נכונה. ועלולה לעלות לה במחיר הישגייה האפשריים במלחמה זאת

על ישראל להכריז על הפסקת אש חד צדדית כנגד ממשלת לבנון, להמנע כליל מפגיעה בתשתיות, כולל גשרים ודרכי תעבורה שיתכן והחיזבאללה ישתמש בהם ובמיוחד תשתיות , אזרחיות כמו נמלי תעופה וים, תחנות חשמל, וכו’ .ולהגביר את ההנחיות לא לפגוע באזרחים כדי שלא יקרו עוד טעויות כמו המיניבוס שפוצץ על יושביו או המשפחה שהופצצה בביתה.ולהפסיק כל תוקפנות כלפי צבא לבנון הרישמי, תחנות הרדאר שלו, ונמלי התעופה שלו – אפילו אם ייתכן וינוצלו לרעה על ידי חיזבאללה.

בד בבד, על ישראל להגביר את מלחמתה בחיזבאללה, במחסני התחמושת שלו, במפקדות ובבונקרים שלו, בתחנת אל מנאר ובתחנת הרדיו שלו, במחנות האימונים ,בלוחמים ובמפקדים שלו. את המחסור באדרנלין לאנשי חייל האוויר יש להשלים על ידי “צייד משגרים” בנסיון למנוע נפילות אצלנו.

(בזה הרגע נחת מטח קטיושות בסביבתי – מעניין עם חיפה או עכו היו המטרות והאם חלק מהפיצוצים שנשמעו היו טילי פטריוט)

עדכון 9:40 – היתה כמות לא קטנה של נפילות בחיפה, כולל מספר לא קטן של פצועים וכנראה הרוגים.  לכל מי שחושב אחרת, זה רק מחזק את דעתי על הכתוב בפוסט הזה.

חזית הצפון,חטיבה 5, מטה קרבי

July 15, 2006

אני נורא אוהב את הפוסטים של הכוסית עם אובססית שואה. הם רהוטים, אינטילגנטיים, נוגעים בנקודות הכי רגישות, על הפוסט האחרון חשבתי לעבור שורה שורה ולהציג את הסתירות הפנימיות שהוא מכיל שבעיני מצביעות על “מיסגור” בנוסח כהנמן וטברסקי. תחושת הבגידה שלה על כך שאמיר פרץ קיבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון לדעתי גורמת לה לביקורת אישית ללא הבחנה. רק למען הסר ספקות, כותב שורות אלו היה אולי הראשון שכתב פוסט שכותרתו לאמיר פרץ אסור לקחת את תפקיד שר הביטחון, עוד כאשר חיים רמון העלה את הרעיון לראשונה. אבל עוד חזון למועד, ואם יהיה לי כח אעשה זאת עוד היום או מחר. בינתיים החלטתי ללכת בנתיב אחר ולנסות ולתת גירסה מודרנית לאחד המסמכים השנויים במחלוקת, שנכתב על ידי אדם שאני מעריך – המשורר אבא קובנר, מאנשי השומר הצעיר, מפקד המרד בגטו וילנה, החזית האנטי פאשיסטית וארגון הפ.פ.או – ארגון הפרטיזנים המאוחד. אשר כיהן גם בתפקיד הפוליטרוק של חטיבת גבעתי בפלמ”ח בפיקודו של שמעון אבידן והיה ידוע בדפי הקרב החריפים שלו,על דף הקרב הזה הרגישו תושמי ניצנים נבגדים. מאיר פעיל בזמנו אמר כי אולי הדף היה חריף במיוחד אולם הוא שיקף את החשיבות של רוח הלחימה בחטיבה לאור האתגר הקשה של עצירת המיצרים. ניסיתי לתת לו גירסה מודרנית היות ואני גורס בדומה ליוסי גורביץ שטען – צה”ל הוא החוליה החלשה(למרות שאינני מסכים אם כל מסקנותיו) ואישוש לכך יתנו הרבה מהגנרלים שהתראיינו לאחרונה.

חזית הצפון

חטיבה 5, מטה קרבי

כשלון

הסיור נחטף

 

עדיין חסר הדו”ח המהימן, טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי לא כל שכן לחרוץ משפט סופי אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה, ואם גם יהא הדבר נוקב ואכזרי, הכרח הואלהגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות
חטיפת הסיור – כשלון הוא, כשלון חמור.
והכישלון לא בנפילה במארב החיזבאללה.
לא הראשונים בחטופים הם חיילנו כי בסיור שגרתי היו חיילינו והוכו מן המארב, כי לא חדר לליבם של מפקדיהם תפקידם בהגנה על ישובי הצפון,כי ללא תצפיות ראויות עמדנו. כי אנשי מילואים מול גרילה מיומנת אמיצה ונחושה היינו, כי לא על פי הנהלים הצבאיים וערכי החיילות של צה”ל לחמנו כנגד אויב נחוש המצוייד בספר הקוראן.
ושמא הסיור הוא לא האחרון שיינגף, עד שלא נבשיל בכח ציודנו העולה והולך והזמן הגדול יותר שיוקדש לאימוני פרט, כיתה, חוליה ומחלקה כתוצאה משחרור הצבא ממשימות הביטחון השוטף בשטחים הכבושים, כדי הבשלת מלוא המחץ של הצבא העיברי לקטול את האויב עד חרמה ולשחרר ישובים מהתקפות טרור, וערים – מפחד פצצות ואת גבולות ישראל מפולשים ואויב.
כי תבוא שעת העדיפות המלאה, והיא קרבה לבוא, קרובה מאוד. אולם עד-עת, עד אז, לא נחדל מלהכות באויב – לבל יקדימונו להשמיד – ביד חזקה ובתבונה רבה, בכח באין ברירה, בכח חירוף הנפש, בכח העוז העילאי של איש המגן העיברי.
כאזרחים הנושאים בנטל השירות מול כוחות אשר להם הלוחמה היא כמקצוע, כחילים פשוטים עם פיקוד מנופח מול אדירי האימפרוביזציה. כלוחמים שנסחבו מספסל הלימודים באוניברסיטה מול כח צבאי מאומן וממומן על ידי איראן וסוריה
ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבילתי נכנעת של איש המגן העיברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב. ריבונות מדינתו שהוקמה על ידי הורינו, בידנו היא.
ויתרה מזאת ואם יש והאויב בתכסיסיו או בנחשוליו גבר לזמן מה על סיור קטן ומבודד, הוא שילם במאות רבות של חללים, אל כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו והוא נאלץ לחשוב ולשב את מחיר “ניצחונותיו”. וזה חשבוננו.
במארב על הסיור עלול היה האויב לראשונה, ללמוד דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעה קלה, להכניע את סיוריו ולשבות את לוחמיו.
איך קרה שנפל הסיור עדיין סתומה פרשה דרמטית זו, אך סכנת המערכה פעורה לעיננו.
הלוחמים בחזית הצפון, חיילי החטיבה, מגיני הישובים. שעת הכניעה של הסיור היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב – חשבון נפש מלא האומר כי בית אין מגינים על תנאי.
הגנה – משמע להכין את ההגנה
להכין בכל כוחות הגוף והנפש!
ואם יפקוד הגורל
טוב ליפול בהגנת הבית והגבול מלהכנע לפולש רצחני
להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא!
לצאת אל שבי הפולש – חרפה ומוות!

בעשרות קרבות מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והביטחון הזה כי אנו יכולים לעמוד, אפילו מעטים מול רבים, אפילו בנשק קל וביד נאמנה מול אמונה פאנאטית של צבא האל העיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה ששורשו בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב, לא יוכל!
וככל שנתמיד לעמוד בכל סיור ועמדה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול
רק ללחום ללחום, וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש.
כי לנו הניצחון, וקרוב הוא

רק אציין כי התוודעתי לדף (המקורי) נתור חייל בגבול הצפון ולכן כנראה שהיחס שלי אליו מאוד אישי (בתור תמיכה מורלית ללוחם) ולא בהכרח עינייני