רחוב הזית בלי עלה היונה

July 25, 2006

 

לפני מספר ימים בתגובה לפוסט של חנן כהן הגבתי

tguva.jpg

אז סליחה מראש על החריפות ביחס ל “שותי האספרסו”, אולי ההערה לא היתה במקומה, היא בעיקר קפצה בנלל מאמר מטופש בוינט שסיכומו היה (אני שמאלני גאה, אני שותה אספרסו, אני עושה מילואים) המאמר הזכיר לי שבמלחמת המפרץ 1991, חייתי באזור תל אביב. באחד מימי המלחמה נסענו אני וחברי לפאב מיתולוגי בלב תל אביב שהיה מפורסם באותה תקופה (עיקר המיתולוגיה שלו נבעה מהשמועות על עלילות המין של אסף אמדמורסקי בשרותים). הפאב היה סגור. למעשה, המקום היחיד שהיה פתוח היה פאב מיתולוגי אחר ברחוב ברנר 2 שבינתיים פשט את הרגל. ישבנו החבורה שלנו, לילה שלם, לבד בפאב, שמענו מוזיקה, שתינו, נהנינו, האורח היחיד שהגיע לפאב היה אביב גפן (הצעיר והלא מפורסם אז) אח.. נוסטלגיה

 

ההזמנה לשלוח לי אי-מייל (או סתם לבקר באופן פרטי כמו שחנן כהן עשה) עדיין פתוחה, הופתעתי ושמחתי שיוחאי עילם בחר עוד באותו יום לפנות אלי, לבקר, להרגיש, לצלם ואחר כך גם לכתוב פוסט מעניין מאוד לדעתי. כי שמאל, מעבר לפוליטיקה זה גם להרגיש את האנשים.

אני מוסיף סרטון קצר, שיוחאי צילם בזירת האירוע ברח’ הזית בקריית אליעזר. נתתי לו את השם, רחוב הזית בלי עלה היונה. הרי תמיד הבטיחו לנו יונים עם עלה של זית. הצילום נעשה פחות או יותר בזמן שתושבים מודאגים במקום צעקו בדאגה על אנשי מס רכוש, תוך כמה זמן הם יקבלו פיצויים, האם יקבלו פיצויים גם אלה שלא נפגעו מפגיעת הטיל עצמו אלא מהפגיעות של בלון הגז שהתפוצץ במקום, ועוד “זוטות” שרק מי שעומד מול ביתו שסביר להניח כי זה הנכס המשמעותי ביותר שהיה לו אי פעם בחייו נחרב מול עיניו יכול לדבר עליהם

אלפים הפגינו היום נגד השלום

July 22, 2006

הכותרת המטעה אלפים הפגינו היום נגד המלחמה היתה אמורה להתחלף בכותרת “אלפים הפגינו היום נגד השלום” (כן, שלום זה לא מילה גסה) חבל שהתגובה הפאבלובית של חלק מאירגוני השמאל רק מערערת את הלגיטימיות של השמאל בישראל.

נעבור שניה על תיאור דרישות המפגינים

המפגינים נשאו שלטים נגד המלחמה וקראו להשגת הפסקת אש בהקדם. לדבריהם, יש לערוך חילופי שבויים עם חיזבאללה להשבת שני החיילים שנחטפו ללבנון, ולקיים עסקה גם עם החמאס להחזרתו של רב”ט גלעד שליט.

אינני מהמתלהמים אני שמח שיש דעה אופוזיציונית למלחמה, אשר בחלקה, ללחימה בעזה אני מתנגד מכל וכל. אולם, אנסח זו בקרירות הכי נוראית שיש, המלחמה בצפון איננה על שיחרור החטופים, לא היתה, ולא תהיה. כמו בגזרת עזה החטופים משמשים רק אמצעי ביד ממשלת ישראל להשגת סולידריות בינלאומית. המלחמה בחזית הצפון היא על גבולה הריבוני של מדינת ישראל.

עצם שירבוב נושא החיילים שנחטפו בלבנון לנושא שחרור גלעד שליט מנוגד לדעתם של כל הגורמים המעורבים מלבד נסארללה (הקהילה הבינלאומית,מצרים, סעודיה,ירדן, אבו-מאזן, איסמאיל הנייה, ואולי אפילו חאלד משעל)-שאני בטוח שלפחות חלק מהפעילים נגד המלחמה (מלבד בשארה לדוגמא שכבר כינה את אבו-מאזן משת”פ) אכן רוצים ליצור הסכם איתם על בסיס אחדות לאומית פלסתינית נוסח מסמך האסירים והיוזמה הסעודית-יוזמת ביירות 2002.שהיא הרבה יותר מרחיקת לכת מיוזמת ז’נבה

ככלל ההצעה העומדת על הפרק בעזה היא “העיסקה המיצרית” הכוללת: שיחרור גלעד שליט תמורת אסירים פלסתינים, והפסקת ירי הקסמים תמורת הפסקת הפלישות הישראליות לעזה והחיסולים הממוקדים בה. כדאי לתומכים בהפגנה לקרוא קצת יותר לפני הצבת הדרישות שלהם

ביום רביעי נפגש יו”ר הרשות עם ראש ממשלת חמאס איסמעיל הנייה, באשר לחידוש המגעים בין הארגון למצרים על שחרור גלעד שליט וכן עם הצוות הביטחוני המצרי הפועל בעזה. אבו מאזן ביקש מהנייה לחדש את השיחות עם מצרים ובמקביל לא לאפשר לחיזבאללה לשלוט במו”מ על שחרור שליט. לדברי המקורות בלשכתו של אבו מאזן, הנהגת הפנים של החמאס מבינה כי עליה להימנע מליצור חזית משותפת עם חיזבאללה מול ישראל, לנוכח הביקורת הבינלאומית על הארגון הלבנוני. שלשום אף אמר דובר חמאס ברצועה, סמי אבו זוהרי הנחשב לאחד ממקורביו של ח’אלד משעל, כי חיזבאללה לא פנה אל חמאס בבקשה להציג חזית משותפת למו”מ מול ישראל על שחרור אסירים. “אין מה לדון ברעיון זה כרגע מאחר שלא הוצע לנו כלל”, אמר אבו זוהרי

נעבור לסיסמאות המפגינים:

וקראו: “חייל הקשב! חובה לסרב!”. בין הסיסמאות הנוספות שנשמעו: “הכיבוש הוא אסון, צאו מיד מלבנון”, “אולמרט סיכם עם בוש להמשיך את הכיבוש” ו”ילדים רוצים לחיות בביירות ובקריות

“..

חיל הקשב! חובה לסרב! – אני שסרבתי לשרת בכיבוש, אינני רואה בעשרת הימים האחרונים לא כיבוש, ולא נסיון לכיבוש של דרום לבנון. אני מקווה שלא אתבדה אולם גם אם אתבדה תמיד אוכל לסרב,  או אז אנסה גם בכל כוחי לשכנע אנשים נוספים לבחור בדרך זו. לא רק אני בסירה זו. ישנו ויכוח קשה בין האנשים שסירבו לשרת בשטחים ובלבנון בקשר לסירוב לשרת הפעם בלבנון ועד כמה שאני יודע עד עתה, ידם של המתנגדים לסרבנות על העליונה.

הכיבוש הוא אסון צאו מיד מלבנון – שוב תגובה פאבלובית, הכיבוש הוא אכן אסון ואסור לתת לו לקרות, אולם לבנון אינה כבושה כרגע, למיטב ידיעתי לא היה כח הגדול ממחלקה ששהה בלבנון למעלה מ 48 שעות (ואני מפריז) כלפי מעלה כמובן

אולמרט סיכם עם בוש להמשיך עם הכיבוש-למרות שלאולמרט סיכם אם בוש דברים מפוקפקים רבים כמו הכרה במכתב ההבנות לגבי גושי ההתיישבות בגדה, אין כיבוש בלבנון, ואם היה סיכום כלשהו, הרי שהוא  לגבי פעילות נגד החיזבאללה בלבנון. סיכום זה הוא על דעת מצרים, ירדן וסעודיה, ווליד ג’ונבלט אמין ג’ומייל וסעד חרירי שלא לדבר על איטליה, צרפת, האו”ם והאיחוד האירופי

ילדים רוצים לחיות בבירות ובקריות – מסכים ב 200% סוף סוף סיסמה ראויה

נעבור לנאומי המשתתפים ובמיוחד לשולמית אלוני.

שרת החינוך לשעבר, שולמית אלוני, נאמה בהפגנה ואמרה כי “הממשלה נתנה לכוחות ההרסניים של הצבא לסחוף אותנו להרג. אי אפשר שצבא ההגנה יהיה צבא כיבוש והרג. צריך להזמין כוחות בינלאומיים, להגיע למו”מ ולעשות שלום”.

אם כל הכבוד לשולמית אלוני שאני באמת מעריך (הצבעתי עבור מפלגתה וגם תמכתי במועמדותה לראשות מרצ בזמנו), היה רצוי כי תתאם עמדות בצורה כנה ואמיתית עם הפרטנר שלה. למשא ומתן. הרציונל מאחורי הכוחות הבינלאומיים (ולכן גם אולמרט מנסה לאחד חזיתות בין הרשות הפלשתינאית ובין דרום לבנון) הוא רציונל ההתנתקות החד צדדית. כלומר, פירוק הרשות הפלשתינאית מבחינה מעשית והטלת האחריות הביטחונית בעזה ובגדה על כח כובש של נאט”ו. אולי אותנו הכיבוש ל “ישחית” אבל לא יהיה בכוחות אלו מענה למדינה פלסתינאית עצמאית ולפתרון שתי מדינות לשני עמים, שרק הוא יוכל להביא שלום.

בגיזרה הצפונית נועדו לכאורה הכוחות הבינלאומים לעזרה לפואד סניורה לבסס את ריבונות הממשלה בלבנון על ידי כיבוש של דרומה, ומלחמה בחיזבאללה.

אני לא חושב שקיים מנהיג ערבי (ולצורך העניין גם מנהיג של כל מדינה ריבונית) שיכול להזמין כוחות בינלאומיים לשטחה הריבוני של מדינתו בלי להחשב על ידי מרבית האזרחים לבוגד (כולל תומכים מובהקים בקואליצית חרירי) על מנת להכניס כוחות כאלו בגלל המצב הפנימי במדינה יהיה צורך לכפות אותם על סניורה (ובהיקש דומה גם על אבו מאזן) אם זה הפיתרון של שולה לשלום, כדאי שתתעניין קצת בסוג השלום השוכן בעיראק, באפגניסטן, או באיסט טימור, ותחשוב האם זה באמת הפיתרון שהיא מאחלת לרשות הפלשתינאית וללבנון.

אני מסכים לביקורת על הצבא כי הוא גרר אותנו למלחמה הזאת, אבל הנתונים בשטח מעדים כי היתה זו חבית חומר נפץ ששיחרה לפיתחנו כמו שלא רצח השגריר ארגוב גרר אותנו למלחמה ההיא

אם השמאל באמת רוצה למחות נגד המלחמה שימחה נגד מוראותיה האמיתיים:

סיסמאות כמו (מצטער על הקופירייטינג החלש) יהיו הרבה יותר הגיוניות ויעילות

פיצוץ גשרים בלבנון לא מוליך לשום מקום

פליטים ממרג’ עיון ומנהריה רק עוזרים לחיזבאללה

פיצוץ בביירות של שדה תעופה לא מביא הגנה לחיפה

וכמובן הסיסמה בה השתמשו המארגנים: ילדים רוצים לחיות בבירות ובקריות

מתי בדיוק הפכתי ל”נותן חסות” והאם זה מוצדק

July 22, 2006

לפני מספר שנים, אני הייתי חייל, גרגורי שגר בדירה לידי היה בכלל באוקראינה, סמיר היה סניטר בבית חולים, ויאנק, הוא בכלל עוד טרם הגיע לגיל הפרישה וטרם התגלה אצלו הסרטן הממאיר, הוא סתם היה עובד במוסך “האחים אוזן”. כולנו היינו אזרחים

אבל מאז עברו שנים רבות.

אני השתחררתי והתחלתיי ללמוד, גרגורי הגיע עם אשתו קטיה מאוקראינה והחל לילמוד באולפן, סמיר יצא לבי”ס לאחיות לקבל תואר אח מוסמך, מוסך “האחים אוזן” פשט את הרגל ויאנק פרש בגיל 65 ללא פנסייה מסודרת, רק קצבת הבטחת הכנסה שלאחר מכן הפכה לקצבת זיקנה.אבל באותם זמנים כבר הפסקנו להיות אזרחים, באותו הזמן הפכנו ל”בלתי מעורבים” (חוץ מגרגורי שגויס בגיל 28 לצבא לתקופה קצרה כדי למלא את חובותיו למולדת)

עברו עוד שנים מספר, כל אחד מאיתנו המשיך בדרכו, מנסה לחיות את חייו. אתמול התבשרתי כי בלי שהרגשנו, הפכנו כולנו, יאנק, סמיר, גרגורי (וגם קטיה) ואני ל”נותני חסות” כבר לא שואלים על שם מי הבנין שבו אנחנו גרים רשום בטאבו,אבל לא רק אנחנו נותני חסות, גם תושבי רמת אביב נותני חסות בגלל הבניין המוזר שצמח להם בסביבת הקניון, גם תושבי שיכון ל’ ותל ברוך הינם נותני חסות בגלל בניינים מסויימים ששוכנים לידם, גם תושבי תל אביב הם נותני חסות בגלל אזור מסויים ליד קניון עזריאלי, גם תושבי ראשל”צ,נתניה, ורמלה הם נותני חסות, בגלל אתרים מסוימים הנמצאים בעירם, ואפילו תושבי צפת הם נותני חסות בגלל קרבתו של בסיס מסוים לביתם.

מה אני, כל אחד מהשכנים שלי, כל אחד מתושבי הישובים שציינתי צריכים לעשות כדי להפסיק להיות “נותני חסות”? אולי הפגנה נגד קיום הבסיסים בעירנו תהפוך אותנו בחזרה לאזרחים תמימים או מינימום ל “בלתי מעורבים”? אולם לפחות אצלנו בבניין, לא כל כך מפריע לנו קיומם של הבסיסים. יאנק למשל אפילו מאד גאה בהם, וגרגורי שנוהג להסתכל על החיילים היוצאים מהבסיס ולסנן, “באודסה היינו יותר טובים”, בתחושה של שועל קרבות מהצבא הסובייטי, גם הוא מסמפט אותם .

לדעתי עדיף היה, שצה”ל יפסיק, עד כמה שקשה הדבר, לכנות אנשים במצבנו “נותני חסות”. בין אם אנו לבנונים או ישראלים, בין עם האויב התוקף את הבתים הוא צה”ל או החיזבאללה, אין לאף אחד את הזכות להפקיע מאיתנו את הזכות להיות אזרחים תמימים. שלא מגיע לבתינו הפרטיים לחטוף טיל לא מהחיזבאללה ולא ממטוס של חיל האויר

אינני מבין גדול במוסר אך להבנתי, אחת מאבני הבוחן של תפיסה מוסרית היא היכולת שלה להיות צודקת גם בראי הסימטריה. אזרח תמים לא יכול להיקרא “נותן חסות” על ידי אף אחד מהצדדים אם הלבנוני מצור יקרא נותן חסות על ידי צה”ל על מנת לתת צידוק להחריב את ביתו במצפון נקי, אנחנו בבנין נקרא “נותני חסות” על ידי החיזבאללה ויהיה לו לכאורה צידוק מוסרי להחריב את הבניין שלנו.

 

כשהתותחים רועמים, גם חברי הכנסת והשרים מדברים

July 18, 2006

לכבוד חברת הכנסת שלי יחימוביץ וחברי סיעת העבודה בכנסת

המכתב כתוב לשלי יחימוביץ אולם הוא נועד לכל אחד ואחד מכם, חברי הסיעה. כי גם היום כאשר הדגל הביטחוני מונף, אין שום סיבה שהדגל החברתי ישאר בתחתית התורן.
קראתי את מאמרך “כשהתותחים רועמים החד הוריות שותקות” ואני חייב לציין כי המסר שלך חשוב אך אינו מנוסח נכון.
מה משותף לקרית שמונה, מעלות, חצור הגלילית, שלומי, צפת, פקיעין, עפולה, מגדל העמק,כרמיאל, שכונת הדר בחיפה, העיר התחתית בחיפה,שכונת בת גלים בחיפה,עכו, מג’דל כרום, שיכון הבלוקונים בנהריה?
התשובה הראשונה שתעלה בימים אלה על שפתי כולנו היא כי אלו מקומות שספגו קטיושות. אולם זו אינה התשובה .הנכונה.היא כי זוהי הפריפריה החברתית של ישראל. אלו הם אותם מקומות שאנו פוגשים בדו”ח העוני, אלו אותם מקומות בהם גרים העולים, הקשישים, המיעוטים, חסרי העבודה, הסטודנטים, והעובדים בשכר דחוק
המלחמה הזאת מעלה מעלה אותם על המסך לראשונה מזה הרבה שנים לא כאנשים סטיראוטיפיים עם מקרר ריק, לא כממתינים בתור לחלוקת נדבות בבית תמחוי, אלא כאנשים אמיתיים.חלקם בוכים, חלקם חרדים לגורלם,חלקם אמיצים,חלקם גיבורים בעל כרחם . אל לך שלי יחימוביץ לגנוב להם את רגע התהילה שלהם.
אולם על מנת שכולם יראו את מה שכרגע רק חדי העין רואים, את, וכל חבר כנסת וממשלה שנבחר על הטיקט החברתי צריכים להיות שם להראות לציבור,ולהודיע בכל דרך אפשרית ש האנשים האלו, שבנימין נתניהו צעק להם בגרון ניחר – “לכו לעבוד” ,הם הגיבורים האמיתיים של המלחמה הזאת, לא פחות מיוני נתניהו במיבצע אנטבה, לא פחות!
שלי יחימוביץ שאני מכיר, זו הבקיאה ברזי התקשורת היתה מגיעה למוסך הרכבת, דקה אחרי ששאול מופז גילה את הגילוי החשוב שהטיל הוא סורי ולא איראני, ומגלה לציבור גילויים חשובים לא פחות במו מהו בערך שכרו של עובד מוסך ברכבת ומה היחס בינו לבין שכרו של מנכ”ל הרכבת? מה שכרם של הלולנים בצפון? מה שכרן של עובדי המתפרות בגליל המושבתות?
שלי יחימוביץ שאני מכיר, היתה עומדת על יד יונה יהב המסביר לעולה חדשה קשישה תושבת עירו הגרה עם זוג קשישים נוסף היכן המקלט הקרוב ביותר ,ואחר כך מדבר על כך שיש בעיר אנשים מנותקים, ושואלת כמה אנשים מנותקים יש, כיצד העירייה מטפלת בהם, ומסבירה מה צריך לעשות כדי שהתקציב החברתי הבא, יוכל להציל אותם מחיי הניתוק ולשלב אותם בחברה בדרך כלשהי.
שלי יחימוביץ שאני מכיר,היתה מגיעה לבית בבת גלים, או בצפת שהתרסק כולו מפגיעת טיל, מדברת עם האשה הקשישה הצועקת שם בחרדה את שם יקירה, ושואלת אותה האם היא חייה מקצבת זיקנה, וכיצד היא מסתדרת אתה. מעלה את התהייה האם בשכונה שהבתים שלה נראים מקולפים ובנוים מקרטון אולי ראוי לעשות פרוייקט שיקום שכונות,?
שלי יחימוביץ שאני מכיר,היתה מתקשרת לאולפן חדשות ערוץ 10 לאחר שעולה בו הבדיחה סרת הטעם של ינון מגל על צפת – “המצב קשה, אפילו סוחרי הסמים ברחו מהעיר” ומרחיבה על האספקט של הבעייה החברתית הזאת, שלמיטב ידיעתי עדיין אין בממשלתכם שר הממונה עליה
אלו התמונות שאנו רואים, אלו הגיבורים של המלחמה הזאת, שלי, זה העורף שכולם משבחים ומהללים, רק צריך שאת ועמיתיך, הן בעבר והן בהווה, תספרו זאת לציבור. תעלו את הבעיות שלהם בצורה מכובדת, הן בתיקשורת, והן בתקציב 2007.

העתק:
יו”ר העבודה שר הביטחון אמיר פרץ
חברי סיעת העבודה בכנסת ה 17
בלוג – עבודה שחורה

ממי העיתונאים קיבלו הסמכה לנהל מלחמות

July 17, 2006

קריסת הבית בחיפה הוציאה הרבה טענות מהעיתונאים המסקרים את האירוע בערוצי השידור..

כולם כאחד פנו לפיקוד העורף בשאלות על “המחדל” בכך שהתושבים לא היו במקלטים, ו”הנס” שקרה כביכול מחוסר פגיעה באזרחים

כל מי שהסתכל בתמונות יכול היה לנחש כי הבנין הוא בן כ 40 שנה לפחות, אין בו חדר ממוגן, אין לו מקלט “של הבנין”, ואפילו פיקוד העורף היה נותן הוראה לרדת למקלטים, סביר להניח כי אף אחד לא הייה מקיים אותה, אותם עיתונאים עצמם הפנו את תשומת לב הציבור לפני יומיים לכך שהמצב במקלטים הציבוריים איננו טוב במיוחד ואינו מאפשר שהיה רצופה של שעות ארוכות.

אם במטחי הסקאדים ב 92 אשר הרש”ק שלהם הוא כ 600 ק”ג ההוראה היתה להיכנס למרחב המוגן ולא למקלט, אין שום סיבה שלטילים אשר הרש”ק שלהם 60 ק”ג, ויש להם מאפיין רחב של רסס, ההנחיה תהיה לשבת במקלטים.

לעיתונות יש כח רב וחשוב בלהעלות מחדלים. אולם יש לה גם כח פופוליסטי עצום. .קל יהיה למבקר להגיד “פיקוד העורף לא דואג מספיק לאזרחים ולא מכניס אותם למקלטים”. קשה לאיש פיקוד העורף לתמודד עם טענה ממין זה במיוחד לא בשידור חי מול תמונה של בניין קורס

כולי תקווה כי פיקוד העורף לא ייכנע לפופוליזם הזה.

עת ללחום ועת להפסיק את האש

July 16, 2006

תגובתה של ישראל להכרזה האמיצה של פואד סניורה על בקשה להפסקת אש בינלאומית ולפריסת כחות צבא לבנון בסיוע האו”ם בדרום המדינה אינה נכונה. ועלולה לעלות לה במחיר הישגייה האפשריים במלחמה זאת

על ישראל להכריז על הפסקת אש חד צדדית כנגד ממשלת לבנון, להמנע כליל מפגיעה בתשתיות, כולל גשרים ודרכי תעבורה שיתכן והחיזבאללה ישתמש בהם ובמיוחד תשתיות , אזרחיות כמו נמלי תעופה וים, תחנות חשמל, וכו’ .ולהגביר את ההנחיות לא לפגוע באזרחים כדי שלא יקרו עוד טעויות כמו המיניבוס שפוצץ על יושביו או המשפחה שהופצצה בביתה.ולהפסיק כל תוקפנות כלפי צבא לבנון הרישמי, תחנות הרדאר שלו, ונמלי התעופה שלו – אפילו אם ייתכן וינוצלו לרעה על ידי חיזבאללה.

בד בבד, על ישראל להגביר את מלחמתה בחיזבאללה, במחסני התחמושת שלו, במפקדות ובבונקרים שלו, בתחנת אל מנאר ובתחנת הרדיו שלו, במחנות האימונים ,בלוחמים ובמפקדים שלו. את המחסור באדרנלין לאנשי חייל האוויר יש להשלים על ידי “צייד משגרים” בנסיון למנוע נפילות אצלנו.

(בזה הרגע נחת מטח קטיושות בסביבתי – מעניין עם חיפה או עכו היו המטרות והאם חלק מהפיצוצים שנשמעו היו טילי פטריוט)

עדכון 9:40 – היתה כמות לא קטנה של נפילות בחיפה, כולל מספר לא קטן של פצועים וכנראה הרוגים.  לכל מי שחושב אחרת, זה רק מחזק את דעתי על הכתוב בפוסט הזה.

חזית הצפון,חטיבה 5, מטה קרבי

July 15, 2006

אני נורא אוהב את הפוסטים של הכוסית עם אובססית שואה. הם רהוטים, אינטילגנטיים, נוגעים בנקודות הכי רגישות, על הפוסט האחרון חשבתי לעבור שורה שורה ולהציג את הסתירות הפנימיות שהוא מכיל שבעיני מצביעות על “מיסגור” בנוסח כהנמן וטברסקי. תחושת הבגידה שלה על כך שאמיר פרץ קיבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון לדעתי גורמת לה לביקורת אישית ללא הבחנה. רק למען הסר ספקות, כותב שורות אלו היה אולי הראשון שכתב פוסט שכותרתו לאמיר פרץ אסור לקחת את תפקיד שר הביטחון, עוד כאשר חיים רמון העלה את הרעיון לראשונה. אבל עוד חזון למועד, ואם יהיה לי כח אעשה זאת עוד היום או מחר. בינתיים החלטתי ללכת בנתיב אחר ולנסות ולתת גירסה מודרנית לאחד המסמכים השנויים במחלוקת, שנכתב על ידי אדם שאני מעריך – המשורר אבא קובנר, מאנשי השומר הצעיר, מפקד המרד בגטו וילנה, החזית האנטי פאשיסטית וארגון הפ.פ.או – ארגון הפרטיזנים המאוחד. אשר כיהן גם בתפקיד הפוליטרוק של חטיבת גבעתי בפלמ”ח בפיקודו של שמעון אבידן והיה ידוע בדפי הקרב החריפים שלו,על דף הקרב הזה הרגישו תושמי ניצנים נבגדים. מאיר פעיל בזמנו אמר כי אולי הדף היה חריף במיוחד אולם הוא שיקף את החשיבות של רוח הלחימה בחטיבה לאור האתגר הקשה של עצירת המיצרים. ניסיתי לתת לו גירסה מודרנית היות ואני גורס בדומה ליוסי גורביץ שטען – צה”ל הוא החוליה החלשה(למרות שאינני מסכים אם כל מסקנותיו) ואישוש לכך יתנו הרבה מהגנרלים שהתראיינו לאחרונה.

חזית הצפון

חטיבה 5, מטה קרבי

כשלון

הסיור נחטף

 

עדיין חסר הדו”ח המהימן, טרם הגיעו לידינו כל הפרטים הנותנים רשות לערוך סיכום קרבי לא כל שכן לחרוץ משפט סופי אי לכך לא האשמה אנו באים להעלות אלא אמירת דבר שהשעה מחייבת מול אסונות העלולים להתרגש עלינו בימים הבאים, בשעה הקרובה, ואם גם יהא הדבר נוקב ואכזרי, הכרח הואלהגידו כבר עכשיו, נוכח סכנת הבאות
חטיפת הסיור – כשלון הוא, כשלון חמור.
והכישלון לא בנפילה במארב החיזבאללה.
לא הראשונים בחטופים הם חיילנו כי בסיור שגרתי היו חיילינו והוכו מן המארב, כי לא חדר לליבם של מפקדיהם תפקידם בהגנה על ישובי הצפון,כי ללא תצפיות ראויות עמדנו. כי אנשי מילואים מול גרילה מיומנת אמיצה ונחושה היינו, כי לא על פי הנהלים הצבאיים וערכי החיילות של צה”ל לחמנו כנגד אויב נחוש המצוייד בספר הקוראן.
ושמא הסיור הוא לא האחרון שיינגף, עד שלא נבשיל בכח ציודנו העולה והולך והזמן הגדול יותר שיוקדש לאימוני פרט, כיתה, חוליה ומחלקה כתוצאה משחרור הצבא ממשימות הביטחון השוטף בשטחים הכבושים, כדי הבשלת מלוא המחץ של הצבא העיברי לקטול את האויב עד חרמה ולשחרר ישובים מהתקפות טרור, וערים – מפחד פצצות ואת גבולות ישראל מפולשים ואויב.
כי תבוא שעת העדיפות המלאה, והיא קרבה לבוא, קרובה מאוד. אולם עד-עת, עד אז, לא נחדל מלהכות באויב – לבל יקדימונו להשמיד – ביד חזקה ובתבונה רבה, בכח באין ברירה, בכח חירוף הנפש, בכח העוז העילאי של איש המגן העיברי.
כאזרחים הנושאים בנטל השירות מול כוחות אשר להם הלוחמה היא כמקצוע, כחילים פשוטים עם פיקוד מנופח מול אדירי האימפרוביזציה. כלוחמים שנסחבו מספסל הלימודים באוניברסיטה מול כח צבאי מאומן וממומן על ידי איראן וסוריה
ולא יכלו לנו. אל חומת רוחו הבילתי נכנעת של איש המגן העיברי נופצו עד עתה כל מזימותיו של האויב. ריבונות מדינתו שהוקמה על ידי הורינו, בידנו היא.
ויתרה מזאת ואם יש והאויב בתכסיסיו או בנחשוליו גבר לזמן מה על סיור קטן ומבודד, הוא שילם במאות רבות של חללים, אל כל אבן בודדת שלנו הוא הקיז מדמו והוא נאלץ לחשוב ולשב את מחיר “ניצחונותיו”. וזה חשבוננו.
במארב על הסיור עלול היה האויב לראשונה, ללמוד דבר חמור ומפתיע – כי אפשר לו לשבור את חומת ההגנה של ישוב עברי תוך שעה קלה, להכניע את סיוריו ולשבות את לוחמיו.
איך קרה שנפל הסיור עדיין סתומה פרשה דרמטית זו, אך סכנת המערכה פעורה לעיננו.
הלוחמים בחזית הצפון, חיילי החטיבה, מגיני הישובים. שעת הכניעה של הסיור היא שעה של צער רב ושל חשבון נפש עמוק ונוקב – חשבון נפש מלא האומר כי בית אין מגינים על תנאי.
הגנה – משמע להכין את ההגנה
להכין בכל כוחות הגוף והנפש!
ואם יפקוד הגורל
טוב ליפול בהגנת הבית והגבול מלהכנע לפולש רצחני
להיכנע – כל עוד חי הגוף והכדור האחרון נושם במחסנית – חרפה היא!
לצאת אל שבי הפולש – חרפה ומוות!

בעשרות קרבות מבחנים ומבצעים, בדם חללים נועזים ויקרים קנינו את האמונה והביטחון הזה כי אנו יכולים לעמוד, אפילו מעטים מול רבים, אפילו בנשק קל וביד נאמנה מול אמונה פאנאטית של צבא האל העיוור.
כל עוד לא התערער בנו בטחון זה ששורשו בהכרת האדם העברי המגן על ביתו – לא יוכל לנו האויב, לא יוכל!
וככל שנתמיד לעמוד בכל סיור ועמדה, וככל שנקיז את דמו של המתקיף את עמדות המגן שלנו – כה תקצר הדרך, כה יקרב יום המחץ העברי הגדול
רק ללחום ללחום, וללחום! בכל האמצעים, בכל התנאים, בלי תנאי, בלי חשבון – בכל כוחות הנפש.
כי לנו הניצחון, וקרוב הוא

רק אציין כי התוודעתי לדף (המקורי) נתור חייל בגבול הצפון ולכן כנראה שהיחס שלי אליו מאוד אישי (בתור תמיכה מורלית ללוחם) ולא בהכרח עינייני

רד,רד, מעל מסך הטלוויזיה שלי

July 14, 2006

השעה 8:06 (סתאם, אני לא זוכר את השעה המדויקת), אני צופה בסרט בטלויזיה.

מבעד לחלון נשמע פיצוץ אדיר והבזק אור כחלחל.

אני יוצא למרפסת, רואה את העשן

קבוצת אנשים מצטברת ליד המקלט המקומי, מפוחדים משהו, קולניים מודאגים.

אני מזפזפ בין הערוצים, כדאי לוודא שזה באמת קרה – זה לא היה עוד פיגוע.

10

22

11

10

22

לפתע ניבטים מולי פניו מדושני העונג של אהוד ברק.

מעולם לא כעסתי עליו יותר. הפרשן הניצחי, האיש האנליטי שיודע הכל בכל מצב, וטועה בניתוח כמעט תמיד(ממליץ לכולם להזכר בכל הפרשנויות הפוליטיות שלו טרם הבחירות שהופרכו אחת לאחת) . הייתי מעדיף לראות את ביבי מולי באותן דקות. רעדתי וכעסתי כמעט הקאתי מתוך אוורסיה.

תמכתי ביציאה מלבנון. אני עדיין בטוח שהמהלך היה “מהמוצדקים במהלכי ישראל” היתה חובה לצאת מהמלכודת של המוצבים החודרים שיעלותם בעצירת הקטיושות הייתה קטנה. משיירות המוות, מהטווסים והמארבים, ומהחיכוך אם האוכלוסיה המקומית. ומהמספר השנתי הקבוע של 20 הרוגי חינם. אם חס וחלילה יחליט איזה אוויל על “אזורי חיץ”- הגרסה המכובסת החדשה לרצועת הביטחון שבהם ישארו חיילי ישראל על אדמת לבנון אני מודיע מראש שאתייצב להפגין נגדו

אין לי גם הרבה טענות לגנרלים לשעבר המופיעים בטלויזיה ומשתפים את העולם בתובנות שלהם.

אני לא מסכים עם איציק מרדכי בהרבה דברים אבל אקשיב לתובנות שלו – למשל שאין להציב מחסומי משטרה בכבישי הצפון לצורך מניעת תנועה, ושלא כדאי להשבית את הרכבת. באותו יום היה דיון מרתק בין עמרם מיצנע, דני רוטשילד והשר איתן כבל. בתכניתו של רפי רשף. על המבצע שאני מקווה ששמו ישונה ל”שכר מינימום” – גם לטובתנו וגם על מנת .שפרץ יוכל לעמוד בהבטחותיו לבוחר.

 

אני לא מוכן אבל לראות לא את שאול מופז, לא את בוגי יעלון, לא את בן אליעזר ולא את אהוד ברק האנשים שקיבלו את ההזדמנות לפתור את בעיית החיזבאללה על הגבול, ולא בדיוק ביצעו אותה כהלכה. יואילו הללו להמתין לסוף המבצע ואז נשמע את פרשנותם באורח רוח.

 

אני מציע לכולם גם לא לכלול באותו סל את המבצע בעזה והמבצע בלבנון תהום מפרידה בינהם. מול ממשלת ישראל בלבנון עומדת ממשלה ריבונית, לרשות הפלשתינאית אין כמעט ריבונות על עזה, צה”ל הפציץ אותה כעיניין שבשגרה וגם חטף ממנה מבוקשים בכל יום מימי השבוע.בפוסטים קודמים כבר דרשתי מענה למטרות והתנהלות המבצע בעזה.

 

באשר ללבנון – ממשלת ישראל העמידה מטרה לגיטימית ומעשית – מניעת החיזבאללה מלחזור אל הגבול הבינלאומי ולשגר קטיושות.

זה אינו מבצע לשחרור חטופים, זה אינו מבצע ל”גביית מחיר” זה מבצע בעל יעד מוגדר, חשוב ובעל תוקף בינלאומי מוכר.

הרושם שמתקבל הוא כי עדיין, אם כל הכאוס של הפצצות התשתית (שחלקן מיותרות לטעמי) הדרג המדיני עדיין מכתיב לדרג הצבאי את התגובות. אמנם תחנת הכח על האוולי הופצצה אולם בבירות באופן כללי עדיין יש חשמל (נקודת המוצא של הימין תמיד היתה כצעד ראשון להחשיך את ביירות), כנראה שנעשה מאמץ להקטין את מספר הנפגעים וכן לפגוע בעיקר במטרות חיזבאללה ולא בממשלת לבנון. הדוגמא הקלאסית לאיך מנהל צה”ל מערכה בלי דרג מדיני שישמור עליו היו התגובות הראשוניות אחרי החטיפה.

מבחינה מדינית יש התרופפות מסויימת. ציפי ליבני צריכה לעבוד יותר קשה. אמנם הטרגדיה היא שמבצע מוצדק יותר כמו הפעולה בלבנון זוכה לתמיכה בינלאומית קטנה יותר (ושלא יהיהו אשליות, רק בגלל ממשלת סניורה לצרפת וארה”ב יש בעיות)

מבחינה הסברתית, המבצע אינו הצלחה אולם גם אינו כישלון – האדלרים רגילים לנבוח ממשלת החמאס ולא נערכו נכון להסברה. (למה לא מנסים להעלות תושבי מג’דל כרום באל ג’זירה) לספר על הקטיושה שפגעה בהם? מצד שני, בוז’י הרצוג עובר מסך לא רע בסי אן אן.אבי דיכטר יכול להפוך כוכב באל ג’זירה .

 

כולי תקווה כי הדרג המדיני ימשיך לספור עד 10 כל פעם, ולדרג הצבאי לא תקרה שוב תקלה מצערת שתסבך את המבצע, וגם שאנחנו, האזרחים, נדע להבין שלפעמים באמת צריך להקיז דם יזע ודמעות.

 

ולסיום צל”ש לסילוון שלום מנסראללה, כל פעם שמראיינים אותו הוא טורח להקדים במשפט

נכון שראש הממשלה לא חייל מנוסה, וגם שר הביטחון לא היה קצין בכיר

מתן וילנאי אולי גם אתה רוצה לקבל עיטור מנסאראללה?

בבקשה תסרסו את עגל הדינמיט

July 7, 2006

הכתב הצבאי אמיר בוחבוט כותב ב מעריב ידיעה בשם “אל תסרסו את צה”ל” ומתאר חלק משיטות הפעולה בעזה הנקרא אלמנה שחורה.

אין לי הרבה התנגדות לשיטת האלמנה השחורה שהוא מציג – בכל זאת מדובר בשיטת לש”ב עתיקה גם אם זכתה לשם חדש יש לי התנגדות רבה לציטוט הבא:

  יעטפו עצמם בילדים עבור כמה לירות
 
  אנחנו חייבים להתעקש על היצירתיות. על הדרג המדיני לא לסרס את צה”ל, לא לבנות אג’נדה פרגמטית על חשבונו. אף אחד לא מחרחר מלחמה, אבל אנחנו שם. אנחנו מתמודדים מול אויב אכזר, שאמנם בכלי התקשורת טוען למשבר הומניטרי ומחסור באוכל, אך בהסרת היריעות מהמשאיות שנכנסות לעזה, יימצאו לא מעט דובדבנים ודברי מתיקה. ‘משבר הומניטרי’ הוא מטבע לשון שנשאל ממקומות כרואנדה, סודן וסומאליה.זהו אויב שיעטוף את עצמו בחבורת ילדים תמורת כמה לירות עלובות, העיקר שישמשו עבורו מחסה פן יפגע על ידי חיילי צה”ל. צה”ל צריך לקבל גיבוי מלא וחופש פעולה, כי רק בתחבולות תעשה לך מלחמה.

המפקד שצוטט ניסה להוכיח את קיומה של מורשתו של איש השמאל הוותיק והיקר ד”ר (אל”מ) מאיר’קה פעיל ביחידות החיר של צה”ל


אל”מ במיל’ ד”ר מאיר פעיל, מי שהיה מפקד בה”ד 1 בשנות ה-70, נהג להקריא על מגרש המסדרים מספר פעמים את אותו נאום לקצינים הטריים. פעיל הדגיש כי ביכולתו של כל אחד מהם לזכור ולדעת את כל פרטי התורה הצבאית עם דגש על מנהיגות, טקטיקה, טכניקות, תרגולות ושיטות. “לכאורה זו תכלית הקורס”, אמר פעיל, “אך זה לא מספיק”.
לא אחת אמר לקצינים, כי עליהם “לעשות בחומר הנלמד שימוש יצירתי, שיביא אתכם לשפר, לפתח ולנצל את הידע וההרגלים אשר רכשתם אצלנו, כדי לקדם את הישגיכם”. זה היה המסר העיקרי של פעיל, זו היתה ברכת הדרך, רגע לפני שחזרו למחלקות השונות בחטיבות החי”ר.

אפילו לפי תיאורו של בוחבוט , אינני בטוח אם פעיל לא היה רואה ברשתות הנתלות כנגד המזל”טים יצירתיות קרב גדולה יותר.אולם נרפה מכך, כי מאיר’קה פעיל כתב עוד לפני זמן רב – עוד ב 2001 מה דעתו על שימוש בכל כוחו הצבאי של צה”ל בשטחים במאמרו עגל הדינמיט

 

עגל הדינמיט

יש שתי סיבות טובות להימנע מהמימוש של מלוא יכולתנו הצבאית בשטחים

מאיר פעיל, Ynet, 1.8.01
על אף שיש ביכולתה הצבאית הסדירה של ישראל לכבוש מחדש את הגדה המערבית ואת רצועת עזה, בדם ואש ותימרות עשן, תוך ימים מעטים, אסור לנו, בשום פנים ואופן, לעשות זאת. הכיבוש המחודש של הגדה והרצועה אמנם יאפשר לכוחות הביטחון הישראליים לצמצם מאוד, לפחות בשבועות הראשונים, את פעילות הטרור והגרילה של הפלסטינים באמצעות תקופות עוצר ממושכות מאוד, יחד עם פעילות ביעור, בדומה לעלילותינו בשבעת השבועות של “מלחמת המפרץ” בחורף 91′ – ובכל זאת יש להימנע ממנו. בגלל שתי סיבות.
ראשית, כיבוש מחודש, אפילו כיבוש משמעותי חלקי, יעמיד מיד נגדנו את כל העולם, ללא יוצא מן הכלל (כולל ארה”ב). לכן ניאלץ לפנות, די מהר, את כל מה שכבשנו, עם “הזנב בין הרגליים”. אלא אם כן, אנחנו עצמנו, מיד לאחר הכיבוש המחודש, מיד לאחר שנוכיח מחדש את נחת זרוענו היעילה, הן לערבים והן לעצמנו, נציע לפלסטינים לפתע (אבל, בעצם, בעקבות תכנון מחושב מראש) פינוי מלא של צה”ל ושל רוב ההתנחלויות העבריות משטחי הגדה, הרצועה ומזרח ירושלים, תמורת הסכם שלום חוזי מלא. ואם כבר מדברים על אפשרות כזאת, מדוע לא נציע אותה לרשות הפלסטינית – השבוע, היום – מבלי להשתמש בתרגיל שפיכות הדמים ההדדי של הכיבוש מחדש?
שנית, נניח לרגע שהעולם הגדול לא יתערב ויאפשר לנו לממש את החלום הלאומני של מדינת ישראל הציונית הפרוסה על כל שטחי ארץ ישראל המערבית, בין הים התיכון במערב ובין נהר הירדן במזרח. מה יהיה ההרכב הדמוגרפי של מדינת ישראל הזאת ב”ארץ ישראל השלמה”?
כבר היום, באמצע שנת 2001, יחיו במדינת ישראל זו 9 מיליוני בני אדם, 5 מיליוני יהודים ו-4 מיליוני ערבים פלסטינים. תהא זו אפוא, מלכתחילה, מדינת ריב ומדון דו-לאומית, אשר תהפוך תוך שנים מעטות לבוסניה של ארץ הקודש. יותר ויותר יהודים ופלסטינים יתחככו בה זה בזה, תוך יחסי איבה ושפיכות דמים הולכים ומעמיקים. כל זאת, בעוד העולם הערבי הגדול, המקיף את המדינה הדו-לאומית הזאת, מטפח יותר ויותר רגשי עוינות כלפי המחצית היהודית–עברית שלה, החותרת באורח נואש להמשיך לקיים, בכפייה, את אופייה הייחודי היהודי. במצב עניינים זה ייתכן אף שמצרים וירדן יבטלו את הסכמי השלום שלהן עם ישראל.
הגיע אפוא הרגע ההיסטורי שבו חייבת התנועה הציונית להבין כי חזון “ארץ ישראל השלמה” נגוז, מה גם שהיה מופרך עוד מראשיתו; וכי הדרך המדינית היחידה להמשיך במימוש המהפכה הציונית היא להסתפק בחלוקת ארץ ישראל, על בסיס הדדי הוגן, בינינו ובין הפלסטינים, אפילו להשלים עם חלוקה מסוימת של ירושלים.
מוטב שנשלים עם הרעיון היצירתי הזה, ועל ידי כך נהפוך את מדינת היהודים הקטנה בארץ ישראל למדינת מופת נבונה, יצירתית, יעילה, שוויונית, יציבה, מוסרית וחזקה – מדינה החותרת להגשים סגנון מהוגן של יחסי שלום וידידות עם שכניה בלי פראזיולוגיה וללא סגידה לעגל הדינמיט..

 

לסיום הייתי רוצה להקדיש שיר אחד לכולנו

July 7, 2006

לסיום פסטיבל הקליק היומי הייתי רוצה להקדיש שיר אחד לכולנו. שיר מאוחר שניכתב בשנת 2000 תוך שיתוף פעולה עם שרון בן עזר (הידועה יותר לאנשים רבים כזמרת הפאנק פוליאנה פראנק וכפעילת זכויות הגייז) השיר ניכתב אמנם על ארץ ישראל בשנת 2000 אולם ניראה כי הוא רלוונטי לא פחות לארץ ישראל בשנת 2006

 

ארץ ישראל שנת 2000 – מילים דני דותן, ביצוע הקליק ושרון בן עזר

 

ארץ ישראל אלפיים לא נראית מושכת במיוחד
הגבולות אולי אותם גבולות אבל השקר כאן לבד
אין שמאל ואין ימין אין טיפשים אין חכמים
יש רק שלטון טון טון יש רק נכון כון כון

ארץ ישראל אלפיים נראית כמו גטו משוכלל
עם גדרות של תייל וחשמל
כולם רוצים לברוח לאן לא יכולים לזכור
כי המוח כמו הארץ הפך לחור שחור

זה לא המקום שתכננו
זה לא המקום שחלמו עליו
זה לא המקום שרצינו
לא זה לא המקום

ארץ ישראל אלפיים מרחוק נראית עלוב
מקרוב נראת לא ארץ אלא כלוב
שכל מיני חיות מוכות רודפות שם את עצמן
מקום שבו עצרו הכל אפילו את הזמן

ארץ ישראל אלפיים היא מגדל שמירה בוער
והאש עולה למעלה לשרוף את השומר
אין שמאל ואין ימין, אין טיפשים אין חכמים
יש רק שלטון טון טון יש רק נכון כון כון

כל הזכויות שמורות למחברים*